פח הזבל של האנושות

הפסקתי לקרוא בלוגים.
ניתקתי את האינטרנט.
כיביתי את המחשב.

יום אחד קמתי בבוקר ואמרתי "די!".
די לפשפש בערימות הזבל, לזפזפ בין גרפומנים מקושקשים לאנשי דעת רהוטים, לקרוא עוד ועוד בלוגי מציאות, בלוגי כלכלה, בלוגי טכנולוגיה, בלוגי אמנות ובלוגי מדע וטבע.
שוב ושוב אתה מוצא את עצמך בוהה במסך המרצד בשעות הקטנות של הלילה, תוהה לאן נעלמו להן שוב 3 או 4 שעות מחייך, וממלמל לעצמך בלחש "רק עוד אתר אחד קטן... רק עוד אחד".
ההומור כבר אינו מצחיק, החדשות דרמטיות מדי, הריאליטי נדוש מדי, והדברים אותם אתה "לומד" בשיטוטים האינסופיים נעלמים מראשך באותה המהירות שבה מתעדכנים האתרים, כלומר מדי יום ביומו.

והפרסומות, אלוהים, הפרסומות!
קופצות עליך בין כל קליק לקליק, אורבות לך בנבכי האתרים, מפמפמות לך במוח באופן בלתי פוסק, ואתה, כארנב שנלכד באורם של פנסי המכונית, בוהה ובוהה וממשיך לחפש באופן נואש את הכפתור הקטן הזה עם האיקס.


מכירים את אלו?
בטח, כל אחד מכיר אותם.
"הפסקתי לראות טלויזיה", הם אומרים.
"התנתקתי מהכבלים!", הם מכריזים (מיד לפני שהם מצהירים שסחבק - ישראלי או לא? - מוריד את כל התוכניות שהוא הכי אוהב בחינם לגמרי בפרד האלקטרוני).
"נמאס כבר מהפרסומות", הם מתלוננים, ובצדק.
"הזבל שמציף אתכם מבוקר עד ליל ומזהם לכם את השכל", קורא לזה דרור פויר, בעוד הוא עצמו שוקד על הוספת תכנים (משובחים ככל שיהיו) לפח הזבל הגדול של האנושות, פח הזבל שאיש אינו טורח לרוקנו, פח הזבל שכל אדם יכול לצקת בו תוכן ללא כל הכשרה רשמית או גוף מכוון, פח הזבל שאותו לא מתסרטים, לא עורכים, לא מגיהים ובוודאי לא מסננים.

חלק גדול מ 12 מיליארד או יותר העמודים באינטרנט - בערך פי 2 ממספר האנשים בעולם, כולל אפילו את נמיביה - נכתב בידי אנשים משכילים ובעלי כשרון, ומהווה באופן כללי מה שאדם בר דעת היה בוודאי מכנה כ"לא זבל".
טוב, נו, אולי לא חלק גדול. חלק קטן. קטן מאוד. מזערי.

ועם זאת, אפשרי ואפילו רצוי לצרוך במידה מסוימת את אותו חלק קטן של תרבות אינטרנטית איכותית, כשם שאנו צורכים מדיות אחרות כגון מוזיקה, קולנוע, תיאטרון וספרות.

אז לא, אני עדיין לא ויתרתי על הבלוגים.
לא ניתקתי את האינטרנט ולא כיביתי את "מכשיר הטמטום" של המאה ה 21, המחשב.
כשם שלא ניתקתי את הלווין, לא כיביתי את הטלויזיה ולא הוצאתי אותה מן הבית.

את הסינון בין טוב ורע, בין מועיל ומזיק, בין ניצול זמן ובזבוז זמן, אני כבר אצטרך לעשות בעצמי - מה לעשות, החיים קשים בשנות האלפיים.